אכילה היא תקשורת עם סביבת החיים שלנו, במילים אחרות הזנת הגוף בכוחות החיים, מהבחוץ אל הפנים, ההשפעה הישירה של הסביבה עלינו, בהיבט הפיזי, הרגשי והתודעתי.
עוד בהיותי ילד, לא היתה עדיין תרבות שינוע מפותחת וזו לא היתה בכלל מחשבה הגיונית שצריכת המזון מסתמכת על יבוא מחול, היה מאד ברור שהתזונה תלויה ביבול המקומי. מה שתרם רבות לקשר הסביבתי, לחיבור למקום ועונות השנה.
זה די הפוך ממה שקורה היום, המזון הוא לא חלק מהנוף שלנו, כלומר תרבות הגינות ירק הביתיות ומשקי הבית הפכה אף להיות נחלת הפריבלגים והדרך המהירה והנפוצה להתחבר למזון היא דרך הסופר, למען האמת הפכנו להיות תלויים ביבואנים ומשווקים יותר מאשר שאנחנו תלויים באפשרות לקבל את ההזנה שלנו מהטבע עצמו.
גם אני חלק מהמערכת הנוחה הזו שלא מבקשת ממני לעבוד את האדמה כדי שיהיה לי מזון או ללמוד קישורי ליקוט. במקום לשמר ולפתח מערכת יחסים עם הסביבה אפשר לפתח קישורים בתחומים אחרים להיות מתוגמל מזה כלכלית ולקנות לעצמי מזון בלי שיהיה לי מערכת יחסים עמוקה עם המעורבות בגידול האוכל שלי.
יש לזה המון יתרונות ויחד עם זה יש לזה גם מחיר. אני לא מנסה לומר מה הדבר הנכון, אם יש דבר כזה בכלל, אך כן חשוב לי להביא למודעות את המחיר שבריחוק זה. נכון להיום, מי שדואג למזון שלנו הם תאגידים ותעשיות שבעצם בזוכתם יש לנו את הסופרים השופעים במבחר והגישה לכל זה כל השנה.
זה באמת נחמד ויתרון עצום שאפשר ללכת לסופר ולקנות כמעט כל דבר שרוצים, יש תעשיות מזון שלמות שמתפרנסות משרשרת היצור הזו. אך אחרי שאיבדתי קצת את התמימות שלי שהאמינה שבאמת יש מי שדואג למזון שלנו שהוא יהיה איכותי, התחלתי לשאול שאלות מה ראש סדר העדיפיות של התעשיות הללו.
הדבר החשוב בכל תעשייה בעולם בו אנחנו חיים היא להיות רווחית. בשביל שזה יקרה צריך שהמוצר יהיה יפה, טעים ויהיו לו חיי מדף ארוכים ככל הניתן, בתעשייה שיש בה שינוע לפעמים מארצות רחוקות, הצורך בשמירה על יבול ממזיקים והשבחה של נפחי התוצרת הם דברים בלתי נמנעים.
יש צורך בשימוש בחומרים משמרים, ריסוס בחומרים מזיקים שפוגעים באיכות הקרקע עצמה ואחכ גם באיכות היבול. כך שלבסוף אנחנו צורכים דברים יפים שהופכים להיות פחות מזינים. לצערי התעשיות פחות לוקחות בחשבון את חשיבות השבחת הקרקע וההשפעה שלה על היבול. אני מניח שזה ברור לכולנו שאיכות האדמה משפיעה ישירות על היבול ולבסוף על כוחות החיים שמהם אנחנו ניזונים.
כניראה ככל שאנחנו מתרחקים ממקור ההזנה כך פוחתת איכות המזון והשפעה שלו עלינו. יש הבדל גדול בטריות ובכח החיים בין פטרוזיליה שנקטפה בזה הרגע מהגינה שלנו לזו שעברה שינוע, ישבה במקרר והגיע אלינו אחרי מספר ימים, עוד לפני שדיברנו על חומרי ההדברה הנחוצים להישרדות שלה.
ככל שאדם מסויים יהיה קרוב אליכם יהיה לכם יותר אכפת ממנו, נכון? זה הטבע האנושי. במערכת יחסים שאנחנו משלמים לתעשייה ולחקלאים שאנחנו לא מכירים והם לא מכירים אותנו, שייצרו עבורנו מזון. האינטרס שלהם לרב קודם כל להתפרנס וכשאין קשר אישי קל יותר לעגל פינות. ידעתם שיש חקלאים שלא מכניסים את התוצרת החקלאית שלהם הביתה? הסיבה לכך כי הם יודעים באילו חומרים הם השתמשו. (יש נהלים של משרד הבריאות בהם מודדים את רמות השונות של חומרי הריסוס כדי שיהיו מאושרים למכירה אך עדיין יש שאריות ריסוס אפילו אם זה במדדים קטנים)
הדרכים לצריכת מזון בצורות אחרות פחות מוכרות לנו והסופר באמת הפך להיות מקור חומרי הגלם העיקרי שלנו. אין לי תשובה איך לקצר שוב את שרשרת המזון הזו כדי שחומרי הגלם והקשר שלנו עם הסביבה יהיה קרוב יותר (אם בכלל מתעורר אצלכם כזה רצון). מה שברור לי שאיכות החיים שלי מושפעת מאיכות האדמה שסביבנו ולבסוף מתוצרי היבול שגדלים עליה.
אחת הדרכים לתמוך ביחסים שלנו עם האדמה היא להכיר את היבול העונתי של העונה ולהעדיף אותו, יבול לא עונתי דורש חממות, תובלה, התערבויות ומניפולציות ולכל אלה יש השפעה מזיקה לבסוף על המבנה האקולוגי ועל הסביבה שלנו. שנית לחפש משווקים מקומיים ולהתחבר לקנות מהם, אם יש לכם אפשרות לגדל לפחות חלקית את המזון שלכם.
הסביבה של המזון והצמחים שגדלים כאן, היא בעצם אותה סביבה שבה אנחנו חיים, בכך יכולת ההשפעה שלהם עלינו גדולה יותר מדברים מיובאים. התקרבות ורכישת ידע על הסביבה הקרובה שלנו, תאפשר לנו לנהל אורך חיים קרוב יותר לסביבה. ללקט צמחים בעונה, לשתול צמחים ועצים ולפעמים לקבל תוצרת טריה ומלאת חיים.
אז איך אתם הייתם בוחרים ובוחרות לנהל את מערכת היחסים עם סביבת ההזנה שלכם.ן?
